גבר תבע מאשתו לשעבר מאות אלפי שקלים, הפסיד וחויב בהוצאות עתק

גבר שניסה לתבוע מאשתו לשעבר מאות אלפי שקלים, בטענות הנוגעות לזכויות בדירות משותפות ודמי שימוש ראויים, הפסיד בבית המשפט וחויב לשלם לה הוצאות משפט כבדות

בשנת 2008, לאחר 26 שנות נישואים עלו יחסיהם של בני זוג על שרטון, והם התגרשו. בשנת 2018, עשר שנים לאחר הגירושים, הגיש הגבר תביעה נגד גרושתו לפירוק שיתוף בשתי דירות שהיו רשומות באותה עת על שם שניהם – דירת המגורים ודירת קרקע נוספת, ששימשה בחלקה לעסק טיפולי רפואה אלטרנטיבית של האישה, וחלקה האחר הושכר. בנוסף, עתר הגבר גם לאיזון משאבים בעסק של גרושתו, כשהוא תובע לקבל מחצית מערך המוניטין שצבר העסק לאורך השנים.

אך בכך לא הסתפק הגבר. בתביעה נוספת אותה הגיש, הוא עתר לקבל דמי שימוש ראויים בשתי הדירות משנת 2008 ועד למועד מכירתן, וזאת על פי חישוב מחצית שכר הדירה שניתן היה לגבות עבורן לאורך אותן שנים, בסך כולל של כ-900 אלף שקלים.

האישה הגישה, באמצעות עוה"ד לוסי מאיר, כתבי הגנה, בהן היא דחתה אחת לאחת את כל דרישות הגבר.

לדברי עוה"ד מאיר, הגבר בחר להתעלם מעובדות מהותיות ביותר, העולות משני הסכמים שנחתמו בין בני הזוג.

עוה"ד מאיר הציגה בפני בית המשפט שני הסכמים שנחתמו בין הצדדים, האחד בשנת 2008 והשני בשנת 2013. בכל אחד מההסכמים נקבע, כי האישה תקבל את מחצית הזכויות השייכות לתובע בדירת המגורים, ואילו הגבר יקבל בתמורה את הכספים המשותפים שנצברו לבני הזוג בחשבון המשותף, וירכוש באמצעותם דירה על שמו בלבד. לדברי עוה"ד מאיר, כך גם נעשה.

וכך, רק כאשר הוצגו ההסכמים בבית המשפט, נזכר הגבר להעלות שתי טענות חדשות, שלדברי עוה"ד מאיר, לא רק שלא הוזכרו, ולו ברמיזה, קודם לכן, אלא שגם אינן מתיישבות כלל עם שני ההסכמים שנחתמו בין הצדדים.

הטענה האחת של הגבר הייתה שאין להסכמים כל תוקף מכיוון שלא אושרו על ידי בית המשפט לענייני משפחה, ואילו הטענה השנייה הייתה שמדובר בביטול של התחייבות למתן מתנה מצדו לאישה, בעקבות התנהלות המצדיקה את ביטולה.

השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחתה את טענות הגבר

באשר לטענת הגבר, כי להסכמים אין תוקף מכיוון שלא אושרו על ידי בית המשפט, ציינה השופטת, כי היא מקבלת את טענות עוה"ד מאיר וקבעה שגם הסכם, שלא אושר על ידי בית המשפט, תקף מכוח התחייבות בין הצדדים שאותה הוא משקף, כשעל התחייבות זו חלות הוראות חוק החוזים, ובכלל זה חובת תום הלב.

השופטת מתחה בפסק הדין ביקורת על הגבר על כך שבמשך עשר שנים, מאז הגירושים ועד מועד הגשת התביעות, הוא בחר להתנהל על פי האמור בהסכמים שחתמו הצדדים, ורק כעבור 10 שנים נזכר לטעון לאי תקפותם, כאשר בינתיים עוה"ד מאיר חזרה וטענה כי המתנה זו מייצרת לו רווח כפול בחוסר תום לב שכן שווי הנדלן עלה משמעותית. לפי כל אלו השופטת קבעה, כי הוא מנוע מלטעון זאת.

באשר לטענת הגבר, לפיה עומדת לו הזכות לבטל מתנה שאותה נתן, קבעה השופטת, כי אין מדובר במתנה, שכן עבור ויתור התובע על מחצית חלקו בדירת המגורים, האישה נתנה לו תמורה – את הכספים המשותפים שנצברו לבני הזוג בחשבון המשותף. לפיכך, פסקה השופטת, כי זכויות הגבר בדירת המגורים יירשמו במלואן על שם האישה.

גם את תביעת הגבר, לקבל לידיו מחצית מדמי השימוש הראויים בדירות, בסכום של מאות אלפי שקלים, דחתה השופטת.

השופטת קבעה, כי כאשר מדובר בבני זוג, הדרישה לדמי שימוש ראויים אינה עומדת בפני עצמה, אלא קשורה לסכסוך כולו, ולפיכך יש לבחון את כל ההיבטים הקשורים לסכסוך. "במקרה זה בית המשפט שוכנע שאין כל בסיס והצדקה לפסיקת דמי שימוש ראויים", קבעה השופטת.

השופטת נימקה את החלטתה בכך, שמאז נפרדו בני הזוג ב-2008 ובמשך עשר שנים, עד להגשת התביעה ב-2018, הגבר לא דרש מהאישה דמי שימוש עבור הדירות. לדברי השופטת, מהטעם הזה בלבד, יש לבדוק אם קיים בסיס לקבלת דמי שימוש ממועד הגשת התביעה, אולם אין היא מוצאת לנכון לחייב את הנתבעת בדמי שימוש.

באשר לדירת המגורים, קבעה השופטת, כי על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים ב-2008, דירת אחת היא בבעלותו של הגבר (הדירה שנרכשה על ידו מהכספים המשותפים), ואילו דירת המגורים היא בבעלותה המלאה של הנתבעת. מכיוון שעל בסיס הסכם זה, האישה לא תבעה מהגבר כל דמי שימוש עבור מגוריו בדירתו, למרות שנרכשה מכספים משותפים, אין כל מקום לדרישת התובע לדמי שימוש ראויים בגין דירת המגורים.

באשר לדירת הקרקע, שגם לגביה עתר הגבר לקבל דמי שכירות, השופטת קבעה, כי היא מצאה את עדות האישה כמהימנה, ודחתה את תביעת הגבר.

האישה העידה בבית המשפט, כי הגבר שילם את מזונות בנם הקטין מתוך חלקו בדמי השכירות. כמו כן טענה האישה, כי היא זו שנשאה לבדה בהחזרי תשלום המשכנתא החודשיים והשוטפים.
גם את דרישת הגבר לאיזון משאבים לגבי עסק טיפולי רפואה אלטרנטיבית של האישה דחתה השופטת ונימקה: "מדובר בנתבעת העובדת בעסק פשוט, בשליש מדירת הקרקע, לא הובאה ולו 'ראשית ראיה', שמדובר בעסק בעל מוניטין שיש לחשבו, ובנסיבות אלה, אין כל בסיס לחישוב מוניטין".

בסיפא של פסק הדין, הגבר חויב לשלם לאישה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 45 אלף שקלים.